חבל הטבור

הדרך הביתה נראתה כנצח. הכבישים היו עמוסים באנשים הנוסעים לבלות את ליל הסדר עם משפחותיהם. גדעון מיהר ככל יכולתו, אך התנועה הייתה רבה. המחשבות על העתיד הטרידו את מוחו וכשנזכר בדברי הרופא כיסתה אותו זיעה קרה. עוד מעט וחום הבית יעוט עליו.

הוא החנה את מכוניתו ונכנס מהדלת האחורית. גלוריה חיכתה לו בסלון, לבושה במיטב מחלצותיה לקראת ארוחת הסדר שתוכננה בבית מלון בהרצליה פיתוח. הוא הדביק נשיקה למצחה והתיישב מולה. "הייתי אצל ד"ר כוגן," אמר, "כל חברי ההנהלה נדרשו לעבור בדיקות רפואיות, והערב קיבלתי את התוצאות. נאמר לי שיש חשש רציני ללוקמיה." כשהזכיר את שם המחלה רעד קולו. "דרושות בדיקות נוספות כדי לאמת את הממצא." גלוריה נדהמה ולקח לה זמן להפנים.

גלוריה וגדעון רותם תושבי כפר שמריהו. הוא סגן מנהל חברה שמניותיה נסחרות בארץ ובארה"ב, והיא מנהלת מחלקה פנימית בבית חולים בהרצליה. הם הכירו באירוע בבית הילל שנערך בבוסטון. גלוריה נחשבה לאחת היפות בקהילה היהודית בעיר. מאז אותו ערב לא נפרדו. הוא למד לתואר שני במנהל עסקים והיא סיימה לימודי רפואה. הם נישאו בחתונה מפוארת בבוסטון, ובתם נועם נולדה שם. לאחר הלידה עמדה גלוריה על כך שחבל הטבור יישמר בהקפאה במקרה שיזדקקו לו בעתיד. לאחר שנה עברו לארץ ושכחו מהעניין.

לאחר הפסח הופנה גדעון למחלקה האונקולוגית בתל השומר לסדרת בדיקות. ד"ר כוגן ישב מאחורי שולחנו בפנים חמורי סבר ואמר: "אני מצטער, אבל כל הבדיקות מראות שחלית בלוקמיה. נמצאו תאים סרטניים בדם ותפקוד הכדוריות הלבנות ירד. ללא טיפול צפויה החמרה מואצת. הכל תלוי כיצד תגיב לתרופות".

גדעון ישב חיוור מולו ושאל בקול רועד: "מה אפשר לעשות?" הרופא השיב שאפשר להתחיל להזריק תרופות חדשניות ולקוות לטוב. "אם הוריך היו שומרים את חבל הטבור, הסיכוי להחלמה היה גדל," הוסיף. גדעון נזכר לפתע שחבל הטבור של נועם נשמר בארה"ב ושאל אם ניתן להשתמש בו. "כן," אמר הרופא, "תביא דגימות ונבדוק התאמה. בדרך כלל קיימת התאמה חיובית בין אב לבנו."

בדרך הביתה ניסה לנסח את המילים לשיחה עם גלוריה. כשהגיעה בערב וסיימו להשכיב את נועם, סיפר לה על ההצעה להביא את חבל הטבור. לתגובתה המתנכרת לא ציפה. היא קמה מהספה, צעדה הלוך ושוב ואמרה שאולי ניתן למצוא תורם מוח עצם בארץ וכך לחסוך הוצאות. גדעון לא הבין מה קורה. האם היא מתנגדת למסירת חבל הטבור?

באותו לילה נזכרה גלוריה באירוע טראומטי שקרה תשעה חודשים לפני הולדת נועם. בעת שנהגה ברחובות בוסטון פרץ גבר לרכבה באיומי סכין והכריח אותה לסטות למסלול שומם. הוא ביצע את זממו ונעלם, והיא חזרה הביתה מבוהלת. היא לא פנתה למשטרה מחשש לפגיעה במוניטין המשפחה. כעבור חודש גילתה שהיא בהריון. לא היה לה ספק שההריון בא כתוצאה מהאונס. היא ניסתה להדחיק את האירוע, אך התמונות חזרו בלילות. למרות הכול, עם הזמן קיוותה שהכול יעבור בשלום.

לאחר ויכוחים סוערים התרצתה לכאורה והם קבעו לטוס לארה"ב בתוך עשרה ימים. אך המחשבה שחשיפת האמת תגרום לכך שנועם יגלה שגדעון אינו אביו, לא נתנה לה מנוח. גם גדעון יסבול. לאחר התלבטויות רבות קיבלה החלטה נחושה.

כשהיה גדעון בעבודה ארזה גלוריה מזוודות לה ולנועם ומיהרה לשדה התעופה. הם טסו לבוסטון, שם התקבלו בשמחה על ידי משפחתה. נועם נרשם לבית ספר יהודי וגלוריה חזרה לעבוד בבית החולים שבו עבדה בעבר. שיחותיו של גדעון וטלגרמותיו נותרו ללא מענה.

שבועיים חלפו וגדעון נשאר בארץ ללא כל רמז. יום אחד קיבל מכתב רשום מעורך דין בבוסטון שבו התבקש לחתום על מסמכי גירושין. הוא נדהם. לא נותרה לו ברירה ויצא בעצמו לבוסטון, מצא עורך דין ופנה לבית המשפט בדרישה לשחרר את חבל הטבור מהמעבדה.

במהלך הדיון טען עורך דינה של גלוריה שנועם נולד כתוצאה מאונס שלא דווח ושכל הזכויות על חבל הטבור שמורות לה. גדעון שמע לראשונה את הטענה המזעזעת. עורך דינו, בן ברגמן, התעקש שהאב הטבעי של נועם הוא מרשו ושהוא זכאי להשתמש בחבל הטבור כדי להציל את חייו. השופט הורה להביא דגימת רקמות מגדעון ומחבל הטבור למעבדת אריסון ולבחון התאמה. הדיון נדחה עד לקבלת התוצאות.

הימים עד לפסק הדין היו הקשים בחייו של גדעון. הוא ידע שגילוי האמת יפגע בנועם, שאהב את אביו. הוא נזכר אפילו בנקודת החן על רגלו של הילד והאמין שמדובר בבנו.

כשחודש הדיון התייצבו כל הצדדים לעת שקבע בית המשפט. השופט הקריא את פסק הדין: "נמצאה התאמה בין רקמות חבל הטבור לרקמות האב. אני מצווה להעביר את חבל הטבור לרשות מר רותם." גדעון הביט בגלוריה וראה אותה מכסה את פניה בדמעות. הוא התקרב, אחז בסנטרה והרים את פניה. היא הביטה בו בתקווה שיסלח לה. הוא קם, חיבק אותה וניגב את דמעותיה.

את בית המשפט עזבו שלובי זרוע, מלאי אמונה שיצליחו להתגבר ביחד על מה שקרה ביניהם ועל מחלתו של גדעון.