גולדי

זה היה יום שבת אביבי, למרות שלפי לוח השנה חודש דצמבר עדיין היה בעיצומו. אשתי ואני נסענו ברכב לכיוון עמק חפר. הכביש היה פנוי כמעט לגמרי. יצאנו מוקדם כי קבענו עם משפחתנו הצעירה להגיע לביתם בזמן כדי לשמור על הנכדים שייוותרו בבית, בעוד ההורים מצטרפים לטיול מאורגן לים המלח.

המשפחה קיבלה את פנינו בשמחה: אדם בן השלוש, שלי בת התשע, ודוד בן האחת עשרה, שאמור היה לצאת עם הוריו לטיול. אנחנו היינו ה"בייבי סיטרס" של אדם ושלי.

המשפחה כוללת גם את גולדי, כלבת גולדן רטריבר בת שלוש בצבע זהוב. הם ואדם גדלו יחד בבית. בעוד אדם נשאר תינוק, גולדי כבר הייתה כלבה בוגרת ואימצה הרגלים משפחתיים. היא התקשרה במיוחד לאדם ולמנהגיו. לא היה ספק שהיא קינאה בכל פעם שאדם נאסף לזרועות אמו, אך במקביל הייתה משחקת עם צעצועיו ומחזירה אותם להישג ידו.

זכורים לי אירועים רבים שבהם אדם הצליח לעמוד על רגליו וללכת. גולדי תמיד הייתה שם שמא ייפול. היא שימשה לו כרית כדי למנוע חבטה ברצפה. זה היה מדהים לראות אותה עוקבת אחר כל צעדיו ולהיות במקום הנכון בזמן הנכון. אדם מצדו לא התייחס אליה כלל. הוא ראה בהתנהגותה דבר מובן מאליו והתגלגל עליה, משך בזנבה וקיבל את הגנתה המלאה.

הפרידה מההורים עברה בקלות. הזמן חלף ושעת הצהריים הגיעה. החלטתי לצאת לטיול קצר בסביבה (אומרים שזה בריא להליכה ולמחזור הדם). אשתי הציעה שאקח את גולדי איתי וגם שלי ביקשה להצטרף.

בדרך כלל שלי הייתה אחראית על גולדי והקשר ביניהן היה הדוק. היא הייתה זו שלקחה את גולדי לטיולים הקבועים, ולכן טענה שאין צורך ברצועה. לי הדבר לא נראה הגיוני ועמדתי על כך שניקח את הרצועה ליתר ביטחון. בסופו של דבר יצאנו כשהרצועה בידיי.

זו הייתה שכונה חדשה ויפה. כל משפחה תיחמה את הגינה שלה בגדר או בצמחים. היה מרהיב לראות את התפישה של כל משפחה לגבי המבנה והחצר. הכבישים היו נקיים והכול נראה נעים. גולדי התחילה להריח בכל חצר ובהדרגה החלה להיעלם מעינינו לפרקי זמן ארוכים.

ביקשתי משלי לדאוג לכך שגולדי תישאר בשליטתנו, אחרת נאלץ לקשור אותה. אך כל ניסיונותיה לרסן את הכלבה עלו בתוהו. סקרנותה גברה והיא החלה לרוץ מחצר לחצר, כאשר שלי חוצה את הכביש מצד לצד ללא זהירות מספקת. מכיוון שהרגשתי אחראי גם על גולדי וגם על שלי, החלטתי שברגע שתחזור, אקשור אותה.

שלי לא הסכימה בשום אופן שהכלבה תהיה קשורה והביעה חוסר שביעות רצון. היא ניסתה לשכנע אותי בכל דרך אפשרית לשחרר את הרצועה וכשלא הצליחה, כעסה מאוד והתחילה לצעוד לפנינו לכיוון הבית.

היינו כבר בדרך חזרה. גולדי ואני צעדנו במדרון לעבר הבית שנראה מרחוק. לפתע הרגשתי בטנדר הנוסע לידי. לא שמעתי מנוע וכשהסתכלתי לתא הנהג לא ראיתי איש. הטנדר התדרדר במדרון ללא נהג על כביש ריק, פרט לשלישה שצעדה לפנינו. כאשר הפנמתי את המשמעות, הטנדר כבר היה לפנינו. התחלתי לרוץ וצעקתי "שלי, שלי", אך היא לא הגיבה.

גולדי התחילה למשוך אותי קדימה, אך הרצועה עיכבה את התקדמותה. לא הייתה ברירה ושחררתי אותה. היא רצה מהר ככל יכולתה, עקפה במהירות את הטנדר ובתנופה רבה קפצה על שלי ברגע האחרון, כששתיהן מתגלגלות מעבר לשולי הכביש אל המדרכה, בדיוק כשהטנדר חלף על פניהן במהירות. הלב היה מלא חרדה. מיהרתי להרים את שלי ולשמחתי היא הייתה שלמה, פרט לשריטות קלות.

הטנדר המשיך למטה ונתקע בגדר של אחד הבתים. קהל רב התאסף, וכשפתחו את דלת הנהג, ניבט בהם ילד כבן עשר בחיוך מבויש.