גשם יורד

יום שישי. השולחן בסלון היה ערוך לשני סועדים. השעה שבע ושלושים בערב. סיון עדיין עסוקה בהכנות האחרונות לסעודה. יוסי אמור להגיע בשמונה. בחוץ ירד גשם זלעפות. "אולי הוא לא ייצא בכלל במזג אוויר כזה," חשבה. נסיעה מנתניה לתל אביב ארוכה ועוד בגשם שוטף. "לו היה מבטל, ודאי היה מתקשר." היא חשבה להדליק נרות כדי להפוך את הארוחה לאינטימית יותר. שלוש שנים חלפו מאז נפגשו, והיא קיוותה שהיום יבקש את ידה.

הם למדו רפואה ושם הכירו תוך כדי שינון החומר. הקשר התהדק מפגישה לפגישה והלילות עברו לעתים אצלו ולעתים אצלה. אצלה היה נוח יותר כי גרה לבד. בבוקר יצאו יחד לאוניברסיטה. לימודי הרפואה דורשים הקרבה רבה; שנות הלימוד רבות ומסלול ההתמחות גוזל שנים יקרות. בינתיים השעון הביולוגי ממשיך לתקתק.

סיון הביטה בשעון שעל הקיר, בציפייה דרוכה. השעה כבר אחרי שמונה. הכול היה מוכן. היא התיישבה על הכורסה ובהתה בטיפות הגשם המכות בחלון. בחיפזון נזכרה בבקבוק היין, שלפה את הפקק והחזירה אותו שיהיה זמין.

בשמונה וחצי צלצל פעמון הדלת. יוסי עמד בפתח רטוב כולו. "אני מצטער," אמר. "הגשם הכביד על הנהיגה והעדפתי להגיע בשלום." הוא הבחין בשולחן הערוך. סיון לקחה את מעילו וחזרה לסלון. היא הובילה אותו אל מקומו, מזגה יין וברכה "לחיים".

"אתה זוכר?" שאלה. "היום לפני שלוש שנים נפגשנו." "כן," הוא אמר. "משכת את תשומת לבי כבר בתחילת הלימודים, אבל רק בשיעורי המעבדה הכרנו באמת. אני זוכר את הבלוי הראשון שלנו במועדון." השיחה התנהלה בקלילות, אך הנושא הנכסף לא עלה.

לאחר המנה האחרונה עבר יוסי לספה בעוד סיון מפנה את השולחן. היא התיישבה מולו והחזיקה בידיו. המגע היה חמים, אך כשהתקרבה לנשקו, הוא נטה הצידה. ליבה פעם בחוזקה. שקט שרר בחדר. היא הישירה אליו מבט והוא שקע במחשבות אל הגשם שמעבר לחלון.

כדי לשבור את המבוכה הדליקה את הסטריאו והזמינה אותו לרקוד. הם רקדו בריחוק מה, והוא מנע ממנה להתקרב. האודם כיסה את פניה. כשנגמר הדיסק המשיכו להתנועע רק לצלילי הגשם.

השעה התקרבה לחצות. סיון הציעה שיישאר ללון אצלה, כדי שלא יצטרך לנהוג בגשם. היא פרשה מצעים על הספה ונכנסה לחדרה. היה לה קשה להירדם. שלוש שנים של ידידות, אהבה ותקוות חזרו לנגד עיניה.

לפתע נפתחה הדלת וצלליתו נראתה בפתח. הוא התישב על קצה המיטה ואמר בקול רועד: "סיון, אני מצטער. חשבתי על הצעד הזה זמן רב עד שהחלטתי. אינני שלם עם עצמי בקשר ליחסים בינינו. אולי אני טועה ואצטער על כך כל חיי, אך הספקות גברו על כל הגיון. כל החיים עוד לפנייך. אני בטוח שתמצאי בן זוג טוב ממני ותגשימי את חלומך למשפחה. כרגע ברור לי רק דבר אחד: שאמשיך במקצועי ואתרום ככל יכולתי למטופלים שלי. אינני מסוגל לעשות את הצעד הבא, ולכן אני חייב לשחרר אותך."

הוא הודה לה על השנים היפות והוסיף שהוא מאחל לה כל טוב. סיון אספה אותו אל ליבה והם נרדמו חבוקים.

בבוקר פסק הגשם. הוא לבש את בגדיו, אסף את מעילו, נשק לה על לחייה ועזב. היא נותרה לבדה. כל השבת עוד לפניה, בלי תורנויות ובלי תכניות. העצבות נפלה עליה. שעה ארוכה ישבה על הכורסה, מכונסת בעצמה, והדמעות זלגו ללא הפסקה.