האזנת סתר

סוף סוף הגיע היום להענקת התואר השני בכימיה אנליטית. כל הסטודנטים של הפקולטה הוזמנו לאולם ווקסמן בשעה 12 בצהריים לטקס החגיגי.

תמר הגיעה לחיפה כשעה לפני תחילת הטקס. מגרש החניה היה כבר כמעט מלא במכוניות האורחים. היא נזכרה בשנים ארוכות של לימודים מפרכים ושל נסיעות רבות מזיכרון יעקב לאוניברסיטה בחיפה. אלפי שעות עבודה ותסכולים רבים הושקעו, וכל בני המשפחה נרתמו לעזור. הבעל התגבר על ימים רבים של חוסר תשומת לב לצרכיו, והילדות, שהן כיום בגיל בית הספר היסודי, הפכו מוכרחות לעצמאיות יותר ויותר.

תמר ישבה על ספסל בגן הנאה של האוניברסיטה והוציאה מהשקית את הכריך והקפה שנרכשו בקפטריה הסמוכה. המרצים והסטודנטים נהגו לבלות שם בשיחות שונות. בעוד היא נוגסת בכריך, היא שמעה מעבר לגדר השיחים שני מרצים משוחחים על הנושאים הבוערים. השיחה התחילה לעניין את תמר יותר ויותר, כי היה נשמע לה ברור שהשיחה נסבה עליה ועל תוצאות מאמציה לקבלת התואר.

אומר המרצה שקולו היה מוכר מעשרות הרצאות: "עברתי על הרבה עבודות בימים האחרונים וניסיתי למצוא את שביל הזהב בין המאמצים לטיב התוכן, אך עבודה אחת לא נתנה לי לעבור לסדר היום. כאב לי מאוד כאשר נאלצתי לא לאשר את עבודת הגמר של בחורה אחת מזיכרון יעקב שלא עמדה במבחן האחרון כפי שציפיתי ממנה, למרות שעשיתי למענה את כל אשר יכולתי".

תמר לא ידעה את נפשה. למכה כזאת היא לא ציפתה, הרי קיבלה הזמנה כתובה לבוא ולהשתתף בטקס קבלת התואר. אולי הייתה זו טעות? הכריך נתקע בפה והפה נשאר פעור. עננה כבדה נפלה עליה וכל חייה התחילו לרוץ לפני עיניה. מה תגיד לבעלה ולילדות? שנים של מאמץ התגלגלו כנגד עיניה כסרט בלהות.

ידיה התחילו לרעוד וזיעה קרה כיסתה את כל גופה. היא ניסתה ללגום מהקפה אך הכוס רעדה, הקפה נשפך והשאריות נפלו לרצפה. הדמעות לא איחרו לבוא והראש הסתחרר.

שעת הכניסה לאולם הלכה וקרבה ובכוחות על-אנושיים שרכה רגליה לכיוון האולם. "אם אני כבר פה, אכנס", אמרה לעצמה. הקהל נדחק לפתח והאולם התמלא באנשים וברעש. כולם חיכו למוצא פיו של המרצה הבכיר שנבחר להנחות את האירוע.

תמר חיפשה מקום מרוחק לשבת בו, כי לא רצתה לפגוש את חברותיה שעברו איתה את השנים המתישות. בשורה הקדמית תפסו המרצים את מקומם. לא היה צורך להסות את הקהל כאשר המרצה קם ופתח את הכנס ב"קהל נכבד". הוא סיפר על ההישגים והוסיף כי הוא בטוח שתוצאות המחקר העתידי עוד יישמעו בארץ.

תמר ישבה לחוצה לכיסאה כשעקבות דמעותיה ניכרות על לחייה. היא הייתה דחוסה בין אנשים זרים, שכנראה היו קרוביהם של כמה מהסטודנטים שעמדו לקבל את התואר. בינה לבינה חשבה שטוב שבני המשפחה לא התלוו אליה לחיפה ולא רואים אותה בשעת משבר זו.

המרצה פתח בשמות הבוגרים שעלו לבמה לקבלת התואר. לאחר כל שם נשמעו מחיאות כפיים. הראשון היה שאול מרחב, שתמר הכירה היטב. הם היו ידידים והחליפו חוויות. פעם אף הסיעה אותו לביתה בזיכרון יעקב.

השם השני שנשמע היה תמר בן שחר. המרצה אמר את השם בהדגשה וביקש לעלות לבמה ולקבל את התעודה. היא לא האמינה למשמע אוזניה. האדמה רעדה מתחת לרגליה והיא הייתה חיוורת, נרגשת ומופתעת. הרי שמעה במו אוזניה שזו מזיכרון נכשלה במבחן האחרון. ברגליים רועדות התקרבה לבמה, עלתה את שלוש המדרגות והושיטה את ידה בהיסוס. מחיאות הכפיים הידהדו באוזניה והיא קדה קידה לקהל המריע. ברדתה מהבמה, חברותיה הקיפו אותה בברכות ונשיקות והשמחה הייתה רבה.

כל הזמן הזה קדח מוחה מהאפשרויות היכן טעתה. הרי שמעה במו אוזניה ש"זו מזיכרון". ואז הבינה שהכוונה הייתה אל חנה, התלמידה השנייה מזיכרון יעקב, שלא נראתה באולם.

היא נכנסה למכונית להתבודד ולהירגע ורק אחרי זמן רב חזרה אל עצמה. היא מיד צלצלה הביתה להודיע לילדות ולבעלה. זה היה יום מוזר מלא אירועים מפתיעים. "סוף סוף יש לי תואר", אמרה לעצמה.