מלכת הכיתה

עדי הגיעה לפנימייה בשנת הלימודים האחרונה, שנה לפני הגיוס לצבא. לא לקח לה זמן רב לרכוש לעצמה מעמד של מלכת הכיתה, ואפילו של שלוש הכיתות המקבילות במתחם. זו הייתה שנה קשה במיוחד בגלל ההכנות לבחינות הבגרות.

המגורים היו בקרבת בית הספר: ארבעה בניינים בני ארבע קומות, שניים לבנים ושניים לבנות. כל חדר הכיל שני תלמידים. חדר האוכל היה מבנה נפרד לכל התלמידים מכיתה ט׳ ועד י״ב. בוגרי הפנימייה המשיכו לצבא או לעבודה וללימודים אקסטרניים.

עדי הייתה יפהפייה בעלת רעמת שיער ערמוני, עיני תכלת גדולות ועור פנים בצבע שנהב. קולה וצחוקה ריגשו כל מי ששמע. היא הייתה מוקפת בארבע או חמש בנות שעשו דברה. אם אמרה שמישהו חמוד כולן הסכימו מיד. היא הייתה מלכת הכיתה. כל הבנים רצו בקרבתה, וכל שיחה שהייתה לה עם אחד מהם עוררה קנאה.

עדי התאקלמה במהירות ובחרה ביובל כמושא לחיבתה. היא עשתה הכול כדי לזכות בלבו. היא לא התעניינה באיש אחר. מה שהיה מוזר הוא שיובל לא הגיב לרמיזותיה ולא נענה למחוותיה. הוא היה מנהיג החלק הגברי של המתחם והתייחס בכבוד לכל תלמידיו, ולכן זכה באהדה רבה, כולל מסגל המורים.

ליובל היה בן חסות, שותפו לחדר וללימודים, בנימין. הם תמיד נראו יחד, אך יובל היה המוביל ובנימין צעד בעקבותיו. בנימין גיבה את יובל ודאג לשמור על מעמדו כמנהיג הבלתי מעורער. יובל נבחר תמיד כנציג התלמידים כלפי הסגל.

התפלאתי לראות שיובל לא מגיב לניסיונותיה של עדי. לא הבנתי איך בחור בריא ומתחשב יכול להתעלם מיצור כה נחשק. אולי חשש שהקשר עם עדי יפגע במעמדו או ביחסיו עם בנימין. חברתה של עדי סיפרה לי שהיא בכתה בלילות מאכזבה שלא הצליחה לאמץ את יובל אל חיקה למרות כל מאמציה.

גם אני למדתי באותה כיתה, ונוכחותה הכובשת של עדי לא הרפתה מתודעתי. למעשה הייתי מאוהב בה מרגע שהגיעה. אבל היה ברור שאין לי סיכוי. לא הייתי מנהיג חברתי ולא הייתה לי כריזמה יוצאת דופן. שמרתי מרחק כדי לא לעשות מעצמי צחוק. דמותה רדפה אותי לכל מקום, במיוחד בלילות כשהייתי חולם עליה ומתעורר לאכזבה.

באמצע שנת הלימודים אירעה תפנית מפתיעה. יובל עזב את בית הספר והצטרף לאביו שעבר לחו"ל. בנימין נשאר לבד והתחיל לחפש תחליף להערצה. באופן מוזר הוא בחר בי להיות מושא הערצתו. בעזרת קשרים בהנהלה הצליח להעביר את שותפי לחדר ולהתמקם לצדי.

חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. בנימין דאג שאהפוך למנהיג הבא ופעל ללא לאות להאדיר את שמי. מעמדי החל להשתנות באופן מדהים ולא עבר זמן רב ונבחרתי למנהיג החדש של הבנים. פתאום תלמידים רבים ביקשו את קרבתי. השפעתִי החברתית גדלה והיה עלי להחליט על מועדי אירועים ואף לשמש כמפשר בין תלמידים יריבים. אפילו בסוגיות לימודיות פנו אלי.

התנהגותי השתנתה. קומתי הזדקפה והכבוד שרחשו לי השפיע על כל מחשבותיי. גם בלימודים חל שיפור ניכר. נעשיתי נשוא להערצה, כולל מצד הבנות. במיוחד התעניינה בי אהובתי משכבר הימים, עדי. בהתחלה עשתה לי עיניים והשתדלה להימצא על ידי, ולא עבר זמן רב והיחסים בינינו התהדקו. הפכנו לזוג מוכר בכל בית הספר.

בימי שישי, כאשר רוב התלמידים נסעו למשפחותיהם, אני נשארתי בפנימייה כי לא היה לי לאן ללכת. וראה זה פלא, גם עדי נשארה כדי להיות איתי. בילינו יחד את כל סוף השבוע. החיים נעשו מופלאים.

השגתי סוף סוף את אהובת נפשי. ציוניי השתפרו מאוד, וכל זה בזכות הפיכתי למנהיג. עמוק בתוכי ידעתי שאני חייב את השינוי לבנימין, חברי הקרוב, שגילה בי פוטנציאל למנהיגות והביא אותו לידי ביטוי. הערכתי אליו גברה והפכנו לחברים בלב ובנפש עד סוף שנת הלימודים.

לאחר שהתגייסנו והופנינו לתפקידים שונים התרופף הקשר. הוא ודאי מצא מושא אחר להאדירו למעמד של מנהיג חברתי. עם עדי נפגשתי עוד מספר פעמים, אך האהבה חלפה משני הצדדים וגם קשר זה נותק לבסוף. כנראה משום שכבר לא הייתי מנהיג חברתי.

עשרים שנה לאחר מכן תהיתי מה עלה בגורלה של מלכת הכיתה. יום אחד נתקלתי במודעת אבל בעיתון: "בצער רב אנו מודיעים על מותה ללא עת של עדי קלדרון". ההלוויה נועדה לצאת מביתה ברחוב תושיה 17 בשיכון הוותיקים בחדרה.

קראתי את המודעה ורעד עבר בגופי. החלטתי לגשת לראות במה מדובר. האם באמת מדובר בעדי שאהבתי והערצתי כל כך? נסעתי לשיכון ועליתי לקומה השנייה. על הדלת היה כתוב "עדי קלדרון". צלצלתי וחנה, חברתה הטובה מאז ימי בית הספר, פתחה לי. היא הכירה אותי מיד והזמינה אותי להיכנס.

ישבתי על הספה היחידה בחדר והסתכלתי על התמונות. היו שם תמונות של עדי בחברת גברים שונים, רובם ראשי ערים, ראשי מפלגות ושרי ממשלה, כולם מנהיגים ידועים. חנה סיפרה שבסוף ימיה ניסתה עדי להשתנות ולקיים קשר קבוע כדי להקים משפחה, אך הדבר לא עלה בידה. היא לא יכלה להשתחרר מהאופי הבסיסי שהיה טבוע בה, לחפש ולהתחבר אל המנהיג החברתי הבא.