מגיד עתידות

החיים הם הדבר המופלא ביותר הקיים על פני כדור הארץ. כשאני חושב מה עובר על האדם מאז היוולדו ועד יום מותו, אין מנוס מהמסקנה שכל חייו ביד הגורל והם מתקדמים יום יום אל עבר הלא נודע. אדם אינו בוחר את מינו, את הוריו או את המדינה בה יגדל. רוב הדברים קורים באקראיות מוחלטת.

בהיותי ילד רשמו אותי הוריי לבית הספר הקרוב לדירה החדשה שרכשו בראשון לציון. את המורים שעיצבו את אישיותי לא אני בחרתי. את החיל בו שרתתי לא אני בחרתי, ואת שירותי הצבאי מילאתי במקרה בתקופה שבין המלחמות. החלטתי ללמוד משפטים כתוצאה משיחה אקראית. את אשתי פגשתי במקריות בקפטריה של האוניברסיטה ושלושת ילדינו נולדו באופן מקרי לגמרי באותו חודש. לכן הופתעתי מאוד לחוות את האירועים המסופרים להלן.

יום אחד, בצאתי מבניין בית המשפט המחוזי במצב רוח מרומם אחרי שהשופט פסק למרשי פיצוי גבוה במיוחד, פנינו לתחנת המוניות. מרשי לקח את המונית הראשונה ואני נכנסתי לשנייה. התיישבתי מאחורי הנהג וביקשתי שיסיע אותי לביתי במערב ראשון לציון.

לפתע שמעתי את הנהג מברך אותי בשמי המלא ושואל אם אני נוסע לרחוב השקמה 32. הוא הוסיף שאני גר בקומה השישית לחזית ושלאשתי קוראים אילנה. נדהמתי ושאלתי אם אנחנו מכירים. “לא,” הוא אמר, “אבל הרשה לי להסביר.”

הוא סיפר שלפני כמה חודשים השתחרר מבית החולים לאחר תאונת דרכים קשה בה איבד את הכרתו ואפשרות התקשורת למשך ארבעים יום. כשהחלים הרגיש שינוי מהותי בדרך החשיבה וגילה שיש ביכולתו לחזות בדיוק אירועים שיקרו במהלך שלושת השבועות הבאים. "ברגע שנכנסת למונית זה בא לי. כל פרטיך נגלו בפני כספר פתוח. חלק מהנוסעים ששמעו אותי נבהלו וברחו מהמונית, אבל אתה לא תברח."

לא האמנתי לאף מילה אך החלטתי לבחון את דבריו. הוא הצביע על המכונית השלישית מאחורינו ואמר שאחרי שנעבור את הרמזור באור ירוק, היא תיפגע מרכב שלא יציית לרמזור האדום. ואכן, דקה לאחר מכן שמעתי קול נפץ אדיר. המכונית השלישית נפגעה מרכב שחצה באדום. הייתי המום.

אזרתי אומץ וביקשתי תחזית נוספת. הוא אמר שהרמזור הרביעי בהמשך הדרך יהיה מקולקל והאור הצהוב יהבהב. ספרנו ארבעה רמזורים, והצהוב אכן הבהב בקצב מהיר. שוב צדק.

אמרתי לו בחצי חיוך: "אם אתה כזה חכם, אולי תגיד לי את מספרי הלוטו." הוא השיב שהוא יכול לנחש רק ארבעה מתוך ששת המספרים. הוא מסר לי את המספרים 8, 17, 21 ו-22. רשמתי אותם ביומן.

כשהגענו לבניין, הוא נעשה רציני ואמר: "אני מצטער, אבל בעוד עשרה ימים, ביום שני, יהיה היום האחרון שלך עלי אדמות. ועוד דבר: כדאי שתעלה במדרגות. אם תעלה במעלית תיתקע בה כשלוש שעות." גיחכתי לעצמי ונכנסתי למעלית. בין הקומות ארבע וחמש היא נתקעה. צעקתי לעזרה, אך איש לא שמע. שלוש שעות מאוחר יותר הגעתי מותש לדירתי.

אשתי שאלה איפה הייתי, ואני, מותש לגמרי, הלכתי לנוח. למחרת סיפרתי לה את הקורות אותי, אך נמנעתי מלהזכיר את נבואת המוות.

ימים ספורים לאחר מכן בדקתי את תוצאות כדורגל הפועל תל אביב נגד בית"ר ירושלים וראיתי שהתוצאה הייתה 2:1 להפועל, בדיוק כפי שחזה. גם המספרים שציינתי בהגרלת הלוטו עלו.

השבוע עבר בעבודה רבה במשרדי. בערבים ניסיתי לתכנן כיצד להבטיח את עתידם של אילנה והילדים. ביקשתי שניפגש כולנו לפני ראש השנה. קיוויתי שבסופו של דבר לא אסבול.

ביום שני, היום בו אמור הייתי למות, התעוררתי כרגיל. רוב היום עבר בקריאה ובטלוויזיה. בערב אילנה ביקשה שאקפוץ לסופר ויקנה כמה מצרכים. כשהגעתי לשם כבר התכוננו העובדים לסגור. בזמן שחיכיתי ליד הקופות פרצו לחנות שלושה רעולי פנים עם אקדחים שלופים. הם צעקו לכולם לשכב על הרצפה. חלק נשכב וחלק ניסה להימלט, אך בכניסה האחורית עמד בחור חמוש נוסף.

התכופפתי ליד הקופה, וברגע שהשודד התקרב אליו התנפלתי כדי להכריעו. נשמעה ירייה ואיבדתי את הכרתִי. מכאן ואילך אינני זוכר דבר. למחרת התעוררתי בבית החולים, עם תחבושת גדולה על חזי. הסתכלתי סביבי ולא יכולתי לעצור בעצמי וצעקתי: "אני חי!"

במשך ימי האשפוז ניסיתי לשחזר את דבריו של אמנון ולהבין היכן טעה. נזכרתי שמעולם לא הצליח לנחש את כל ששת המספרים בלוטו. כנראה שהפעם זכיתי בלוטו של החיים.

כשחזרתי הביתה קיבלו אותי אשתי הילדים והנכדים במחיאות כפיים. העיתונים היו מלאים בסיפור גבורתי ותמונתי התנוססה בכל מקום. הדבר החשוב ביותר היה שאשתי הבטיחה שלסופר היא לא תשלח אותי יותר לעולם.