גשם יורד 

[השעון הביולוגי] [סיפור קצר/תקציר למחזה] 

מאת: יהודה כרמל

יום ששי. השולחן בסלון היה ערוך לשני סועדים. השעה שבע ושלושים בערב. סיון עדיין עסוקה בהכנות האחרונות לסעודה. יוסי אמור להגיע בשמונה. בחוץ יורד גשם זלעפות. "אולי הוא לא ייצא בכלל, במזג אויר כזה" חלפה המחשבה בליבה. נסיעה מנתניה לתל-אביב ארוכה ועוד בגשם שוטף. "אלא שבמקרה כזה ודאי היה מתקשר, אך, מה עם הנרות"? הבזיקה המחשבה בראשה," זו הרי ארוחה אינטימית, אולי נשב לאור נרות בלבד". עברו שלוש שנים מאז נפגשו. הייתה לה הרגשה וצפיה, שהיום יבקש את ידה. זה הזמן המתאים, אחרי סיום הלימודים ותחילת הסטאג' לשניהם.

 הם למדו רפואה ושם הכירו תוך כדי שינון החומר הנלמד. הקשר ביניהם התהדק במשך הפגישות הרבות ואת הלילות הם בילו, לפעמים אצלו ולפעמים אצלה. אצלה היה נוח יותר, כי היא גרה בגפה והוא גר עם חבר. בבוקר, יצאו יחד לאוניברסיטה.

 לימודי הרפואה דורשים הקרבה רבה - שנות הלימוד רבות יותר ממקצועות אחרים, כגון משפטים או הנדסה. התוצאה של מסלול לימוד מתמשך גורם, לשנים לחלוף ואת הקמתה של משפחה דוחים. בינתיים השעון הביולוגי מתדפק וכל שנה מקבלת משמעות מחייבת יותר. אחרי הלימודים באות שנות ההתמחות הגוזלות מאמץ רב, תוך כדי השתלבות במערכת רפואית מחייבת, עם תורנויות יום ותורנויות לילה. סיון תמיד שאפה למשפחה וילדים. השנים חולפות והבן זוג הנכסף עדין לא ביקש את ידה. היא הביטה בשעון שעל הקיר, בציפיה דרוכה, השעה כבר אחרי שמונה, הכל היה מוכן, היא התישבה על הכורסא בוהה בטיפות הגשם המתדפקות על החלון. היא ניגשה לראות אולי מכוניתו מתקרבת. אך לא, מרוב גשם לא ניתן היה לראות אפילו את הבית ממול, בדקה שוב אם הכל מסודר על השולחן הקטן. נותר רק חימום המנות במיקרו אם וכאשר יבוא זמנן. "הא, את בקבוק היין שכחתי" אמרה לעצמה. מיד רצה למטבח להביא את היין, שלפה את הפקק והחזירה חזרה למקומו שיהיה זמין לעת הצורך.

 בשמונה וחצי צלצל פעמון הדלת. יוסי עמד בפתח רטוב כולו. "אני מצטער" אמר. "הגשם הכביד מאד על הנהיגה, שדה הראיה היה ממש מוגבל ורציתי להגיע בשלום". הוא הבחין בשולחן הערוך בקפידה. היא לקחה את מעילו וכובעו הרטובים לייבוש בחדר האמבטיה וכשחזרה, הוא היה ישוב על הכורסה. היא קרבה אליו, אחזה בידו והובילה אותו למקומו ליד השולחן, מזגה את היין וברכה "לחיים". הוא הקיש את כוסו בכוסה וענה "לחיים".המנה הראשונה כבר הייתה מוכנה לפניהם, היא הגניבה מבט לעברו וברכה "בתיאבון".

 "אתה זוכר?", שאלה, "היום לפני שלוש שנים נפגשנו וחשבתי שזו סיבה טובה לחגיגה". "כן, אני זוכר" אמר. "את משכת את תשומת לבי כבר בהתחלת הלימודים, אבל רק בשיעורי המעבדה הכרנו אחד את השני מקרוב. אני זוכר היטב את הבלוי הראשון שלנו. הלכנו לרקוד במועדון לילה". השיחה התנהלה בקלות, נושא רדף נושא, אך הנושא הנכסף לא עלה על הפרק. לאחר המנה האחרונה עבר יוסי לספה, בעוד סיון מעבירה את הכלים למטבח ומחזירה את המפה הצבעונית למקומה על השולחן, עם אגרטל הפרחים הוורודים שהכינה מראש. היא התישבה על הכורסה לידו והחזיקה בידיו, המגע היה חמים ומענג. היא התקרבה לנשקו, אך הוא נטה הצידה מתחמק מהנשיקה המכוונת. ליבה פעם בחוזקה. "מה קרה?" חשבה בליבה.

 בעוד אצבעותיהם עדין שלובות, נתנה מבטה בו בשאלה, אך הוא לא השיב. היא הזדקפה במושבה, מביטה בו וממנו לחלון אל הגשם השוטף. ברקים הבזיקו, אחריהם נשמע הרעם בכל עוזו, מרעיד את הזגוגיות, היא לא הבינה מה קורה. הן חיכתה לפגישה זו בכיליון עיניים והנה - התנכרות. מצב בהחלט בלתי צפוי ואפילו מביך. שקט שרר בחדר. איש לא דיבר. היא הישירה את מבטה אליו, אך הוא בהה אל הגשם בחוץ, כאילו מנסה לספור את הטיפות הפוגעות בחלון.

 רעיון חלף במוחה להזמין אותו לרקוד. היא פנתה לעבר הסטריאו חיפשה את הדיסק המתאים. המנגינה המוכרת מילאה את כל החדר. השולחן הקטן הוזז הצידה והשטיח הפרסי נגלה במלואו. היא הזמינה אותו לרקוד, לזכר ליל הבלוי הראשון במועדון הלילה, עת רקדו בליווי אותה המנגינה, שהפכה משך השנים לזמר שלהם. כשהושיטה אליו את ידיה, נענה בתנועה איטית מסוייגת. הם רקדו בריחוק מה, כאשר ניסתה לקרב אותו, הוא מנע זאת ממנה, בהחלטיות וביד נוקשה. המומה ונעלבת המשיכה לרקוד, כשליבה נסער והאודם מכסה את פניה. הם המשיכו בתנועתם לקצב המנגינה. השירים חלפו בזה אחר זה עד סוף הדיסק, אך הם המשיכו להתנועע כאילו המוסיקה עדין מתנגנת, רק קול טפטוף הגשם מילא את חלל החדר.

 השעה קרבה לחצות והגשם המשיך לרדת. לאור התנהגותו המסויגת, הייתה לה הרגשה שאת הלילה הזה כדאי שהם ישנו בנפרד ולכן הציעה שישאר למשך הלילה ובבוקר אולי ישתפר מזג האויר, כך שהנסיעה חזרה לנתניה תהיה בטוחה יותר. סיון פרשה מצעים בשבילו על הספה, נכנסה לחדרה, סגרה את הדלת אחריה והתכרבלה תחת השמיכה במיטתה.

 קשה היה להרדם. שלוש שנים חלפו לנגד עיניה, שלוש שנות ידידות ואהבה, תכניות עתידיות ותקוות, בהם הופיע החלום על משפחה וילדים עם יוסי.

 שקט שרר בחדר השינה, פרט לגשם המתדפק על זגוגית החלון, נשמע היטב בחדר הסגור.

 לפתע נפתחה הדלת וצלליתו נראתה בפתח, הוא התקרב למיטתה. עינייה הפקוחות הבריקו בחשכה, לאיטו התישב על קצה המיטה וכשהביט בה, היא הושיטה לו את ידה, יוסי אסף את היד המושטת. "סיון" אמר כשקולו רועד מהתרגשות "אני נורא מצטער, חשבתי על הצעד הזה הרבה זמן, התלבטתי רבות, עד שנפלה בליבי ההחלטה, החלטה קשה. אינני שלם עם עצמי בקשר ליחסים ביננו, המתקדמים לכיוון מוגדר מאד. יתכן שאני טועה, טעות רבה וגורלית ואולי אצטער על כך כל ימי חיי, אבל הספקות גברו על כל הגיון אחר. אני יודע שאני מכאיב לך מאד, אך מוטב עכשו מאשר אחר כך, כשיהיה מאוחר מדי. כל החיים עדין לפניך. אני בטוח שתמצאי בחור טוב ממני וחלומך להקמת משפחה יתקיים בסופו של דבר. כרגע ברור לי דבר אחד בלבד, שאמשיך במקצועי ואתרום ככל יכולתי לרווחתם ובריאותם של המטופלים שלי. איך יתפתחו החיים בעתיד נמנע ממני לדעת. את היית הקשר החזק ביותר שהיה לי עד כה ותמיד ראיתי בך בת זוג ראויה, אך את הצעד הקובע אינני יכול לקיים. מצד שני לא הוגן יהיה להחזיק בך כבת ערובה לאור חוסר היכולת שלי להחליט. לכן אני חושב שעלי לשחרר אותך מההתחיבויות כלפי. היה לי טוב איתך ואני מאחל לך כל טוב". היא אספה אותו אל ליבה והם נירדמו חבוקים.

 בבוקר פסק הגשם, הוא לבש את בגדיו, אסף את מעילו וכובעו מחדר האמבטיה, נשק לה על לחיה ועזב את הדירה. היא נותרה לבדה. כל השבת עדין לפניה, אין תורנויות ואין תכניות. העצבות נפלה עליה. שעה ארוכה ישבה על הכורסה מכונסת בתוך עצמה כשברכיה משוכות אל חזה וראשה מורכן, היא לא יכלה לעצור בדמעותיה והבכי הרטיט את כל גופה.